האפקט המצנן של חוק הנכבה

מאמר שפרסמתי בהארץ (16.5.2012):

העדר בשלות – כך נימק בית המשפט העליון את פסק הדין שדחה את עתירת האגודה לזכויות האזרח ועדאלה לביטול חוק הנכבה. החוק מעניק לשר האוצר סמכות להטיל סנקציה כספית חריפה על מוסד שמתוקצב על ידי המדינה – אם הוציא הוצאה שהיא במהותה (בין היתר) ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל. "סעיפי החוק שאת ביטולם מבקשים העותרים טרם הופעלו על ידי שר האוצר ואין לדעת אם, מתי ובאילו נסיבות יעשה השר שימוש בסמכות שהוענקה לו בחוק", נכתב בפסק הדין.

מאחר שהעתירה נדחתה על הסף בנימוק של העדר בשלות, בית המשפט לא קיים כל דיון בשאלות המהותיות שהתעוררו בעניין, וזאת אף ששאלות אלה, לפי קביעת העליון, "עלולות בנסיבות מסוימות לרדת לשורש הבעיות המפלגות את החברה בישראל". פסק הדין הקצר, 19 עמודים, לא רק שלא התייחס לטענות הנוגעות לפגיעה שפוגע חוק הנכבה בזיכרון ההיסטורי של המיעוט הערבי-פלסטיני, ובזכותו לחופש ביטוי ולשוויון; ההכרעה גם נמנעה מלעסוק בטענה חשובה שהעלו העותרים: האפקט המצנן של החוק על ביצוע פעולות שונות, מחשש שתוטלנה בגינן סנקציות תקציביות.

פסק הדין ניתח בהרחבה את המנגנון הקבוע בחוק עד להטלת הסנקציה על ידי שר האוצר ואת מסלולי התקיפה המשפטיים העומדים לפני נפגעי החוק אם וכאשר יופעל. הוא לא נדרש לשאלת השלכתו של החוק על החלטות המוסד המתוקצב (להבדיל מהשלכתו על החלטות שר האוצר), גם מבלי שיופעל.

כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, ביקשה קבוצת סטודנטים באוניברסיטת תל אביב לקיים טקס לציון יום הנכבה, שבו ייאמר "יזכור" אלטרנטיבי והנכבה תצוין בדקת דומייה. דקאנט הסטודנטים אישר אמנם את האירוע, אבל יחידת הביטחון של האוניברסיטה הודיעה ליוזמי הטקס שכתנאי לקיומו עליהם לשכור לפחות שישה סדרנים. היתה זו הפעם הראשונה שבה דרשה האוניברסיטה ממארגני אירוע בשטחה, סטודנטים כאמור, לממן מכספם את אבטחתו, והיא הסבירה את הדרישה בחוק הנכבה. שאלת יישום החוק על ידי שר האוצר, שאליה התייחס כאמור בית המשפט העליון, כלל לא היתה יכולה אפוא להתעורר בעניינם של הסטודנטים הללו, מכיוון שהאוניברסיטה סירבה ראשונה להשתתף במימון טקס בשטחה. מכך בדיוק התעלם פסק הדין של בג"ץ: מהפגיעה בזכות לחופש ביטוי הנובעת מעצם קיומו של החוק, להבדיל מהפגיעה הנובעת מהפעלתו (למשל, אילו החליטו הסטודנטים לבטל את האירוע, מאחר שאינם יכולים לשאת בעלויותיו); זהו אותו אפקט מצנן.

פרופסור מני מאוטנר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב אף הרחיק לכת מעבר לנאמר בפסק הדין. מאוטנר לא פחות מהאשים ("בלי עתירות מופשטות", "הארץ" 18.1.12) את ארגוני זכויות האדם בפגיעה במטרה שאותה הם מקדמים. לטענתו, ארגוני זכויות האדם המגישים עתירות כלליות לפסילת חוקים, שאינן מבוססות על החלטות מינהליות קונקרטיות (ובעניין חוק הנכבה – החלטה של שר האוצר להטיל סנקציה כספית), דוחקים את בית המשפט לדחות אותן, והתוצאה היא צמצום ההגנה על זכויות אדם. גם מאוטנר אינו מביא בחשבון את הפגיעה הקשה בזכויות אדם שתנבע לא מהטלת סנקציה כספית על מוסד מתוקצב על ידי שר האוצר – אלא מכך שמוסד מתוקצב יסרב מלכתחילה לממן פעילויות שמממשות את הזכות לחופש ביטוי, מכיוון ששר האוצר עלול להטיל בגינן את הסנקציה.

סוגיית האפקט המצנן אינה ייחודית לחוק הנכבה. באופן דומה אפשר לשער, למשל, שאזרחים ערבים יימנעו מלכתחילה מלהגיש מועמדות למגורים ביישובים קהילתיים, נוכח רצונם להימנע מההשפלה הכרוכה בדחיית מועמדותם, לפי חוק ועדות קבלה, בנימוק המעורפל שהם אינם מתאימים ל"מרקם החברתי-התרבותי" של היישוב – דחייה שאילו היתה מתבררת בהליך שיפוטי היתה נפסלת, כפי שאירע בפרשת בני הזוג זבידאת והיישוב הקהילתי רקפת. ההמתנה למקרים קונקרטיים תיגמר בפגיעות קונקרטיות רבות ומשמעותיות בזכויות אדם, שלא נדע עליהן לעולם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s