השכפ"ץ של גולדן

קשה היה לעקוב אחרי שלל הטענות של שי גולדן נגד מיקי רוזנטל – ונגד כמה אחרים: העין השביעית ושוקי טאוסיג, יובל דרור, אורן פרנק, רן הר-נבו, אני – שפרסם במארקר טור נגד מעריב, ולמיטב הבנתי כפי שאנסה להסביר בהמשך, גם נגד גולדן עצמו.

גולדן אמנם לא התייחס עניינית לטענות של רוזנטל בעניין הסיקור הפרובלמטי במעריב של המשבר באיי.די.בי, סיקור ועדת הריכוזיות והתהפוכות בשוק הסלולר (לפי מה שנכתב בעין השביעית, בתכנית הרדיו שלו גולדן דיבר בזכות חברות הסלולר הוותיקות, ופחות או יותר המליץ לציבור לקנות מניות של פלאפון, פרטנר, ואה… סלקום), אבל נגד רוזנטל עצמו היו לא מעט טענות: האיש שהלך לפוליטיקה וחזר; העיתונאי הלא קולגיאלי שמלכלך על עיתונאים אחרים; האיש שעובד בערוץ 10 שהתנצל בפני שלדון אדלסון; העיתונאי שקיבל בעבר מהתנועה לאיכות השלטון והעומד בראשה אליעד שרגא את אות אביר איכות השלטון ועכשיו מחזיר טובה באופן לא ענייני, שלא לומר מושחת; עיתונאי מעריב התגייסו להגן על רוזנטל כשנתבע על ידי משפחת עופר ועכשיו הוא יורק להם בפרצוף; ואולי פספסתי עוד כמה. גם גיא מרוז, שהחליף את רוזנטל בהגשת "בולדוג", גויס עם טענה פרסונלית נוספת – רוזנטל נטש בעבר את "בולדוג" ולקח את הפורמט לערוץ 2 כדי לעשות מזה כסף.

היו גם טענות מוזרות אחרות – לא לגופו של אדם (ודאי שלא לגופו של עניין) אלא לגופה של פלטפורמה – נגד הלגיטימיות של פרסום הטור במארקר. המארקר, כידוע, מוביל את המאבק בריכוזיות ובלעדיו הרפורמה בסלולר – אחת הרפורמות הציבוריות והצרכניות החשובות ביותר בשנים האחרונות – לא הייתה מתרחשת, כמו שאישר אתמול שר התקשורת משה כחלון. "מעל דפי העיתון, שמנהל את הקמפיין האלים וחסר הפרופורציה בדברי ימי העיתונות הכלכלית לכתוב מאמר בגנות דרך סיקור של נושא? זו צביעות מסוג חדש", צוטט גולדן בוואלה!. כאילו שקידום אג'נדה לטובת הציבור – במחיר כבד של חרם פרסום ופגיעה משמעותית בהכנסות – שוללת מהמארקר את הלגיטימיות לפרסם מאמרים נגד גוף שמקדם אג'נדה מובהקת של פגיעה בציבור למען אינטרסים מסחריים של הבעלים.

אבל בשלב מסוים, מבין שלל הטענות נגד רוזנטל, גולדן התחיל לקדם אחת עיקרית: רוזנטל שפך את דם עיתונאי מעריב, כשהאשים את כולם ברפיסות ובאובדן עמוד השדרה. "לשבת ולקרוא למאות עיתונאים שהם צריכים להתבייש על העבודה שלהם זו חרפה שאין כדוגמה, זו חצייה של קו אדום בשיח בין עיתונאים. אני נעלב בשם כל העיתונאים במעריב. זו פגיעה אישית בכל אחד מהעיתונאים שעובד שם", אמר גולדן לוואלה!. בטוויטר שלו הוא היה עוד יותר מלודרמטי, ובאחת ההתכתבויות בעניין הוא צייץ "במקרה הזה אני כמו אב שמגן על גוזליו. שפכו את דמנו היום, כולנו. אז הקמתי קול צעקה". הטור של רוזנטל, לפי הטענה הזאת, איננו מכוון נגד גולדן אישית, אלא נגד כלל עיתונאי מעריב. ירון טן-ברינק, למשל, קנה את הטענה ואמר שהלוואי שכל העורכים היו מגנים על העיתונאים שעובדים תחתם כמו שגולדן מגונן על עיתונאי מעריב.

האמת היא, שהמצב בדיוק הפוך. גולדן לא רק שלא גונן על העיתונאים שעובדים תחתיו. הוא למעשה השתמש בהם כדי להסיט את האש ממנו. לרוזנטל, כפי שאני מבין את הטור, היו שתי ביקורות: אחת נגד מעריב בכלל (כאמור, בעניין הכשלים בסיקור של ועדת הריכוזיות, המשבר באיי.די.בי, והשינויים בשוק הסלולר) ואחת נגד שי גולדן עצמו. שמו של גולדן אמנם לא נזכר בטור של רוזנטל, אבל אי אפשר שלא לראות אותו כתשובה לאקט אנטי-עיתונאי ספציפי, שנעשה על ידי עיתונאי אחד: הטור המחפיר שגולדן פרסם שלושה ימים קודם לכן נגד אליעד שרגא. ההתמקדות של רוזנטל בסיקור השלילי במעריב של שרגא (שהגיע לשיאו האנטי-עיתונאי בטור הפובליציסטי והלא חדשותי של גולדן) – ולא, למשל, בסלולר או בריכוזיות – ועיתוי הפרסום: לא בעקבות פרסום התחקירים של גידי ליפקין והצילומים הלא מחמיאים של שרגא, אלא שלושה ימים אחרי הטור של גולדן מלמדים, למיטב הבנתי, שרוזנטל כיוון גם – ואולי בעיקר – לגולדן ספציפית.

זה גם הגיוני. כסגן העורך, לגולדן יש אחריות רבה יותר לתכנים שמופיעים במעריב מאשר לעיתונאים שעובדים תחתיו; להבדיל מעיתונאים רבים שעבדו במעריב לפני שנרכש על ידי דסק"ש ובמובן מסוים זהותו של המו"ל החדש "נכפתה" עליהם – גולדן בחר לעבור למעריב, כשהוא כבר יודע מי המו"ל החדש ומהם האינטרסים המסחריים שלו; ובעיקר – גולדן הוא זה שכתב את הטור נגד שרגא. אף שגולדן התעלם מכך, רוזנטל אכן התייחס למצב הלא נוח שבו נמצאים העיתונאים במעריב: "אני מבין את החשש לצאת פומבי נגד מי שמאכיל אתכם", כתב רוזנטל והוסיף: "ולא שאני לא מבין אותם. אני מכיר רבים מעיתונאי 'מעריב'. רובם הגונים, הבעיה היא שאומץ לב עיתונאי לא מעניק אשראי בסופרמרקט".

אם כן, שתי ביקורות. אחת נגד המוצר הפגום שנקרא מעריב, ובעניין זה יש אחריות קולקטיבית (מי פחות, מי יותר) של כלל השותפים בעשייתו. והשנייה נגד גולדן, שהלך ביודעין למעריב – בין היתר מנימוקים כספיים (מאד לגיטימיים, רק כאלה שהופכים את הביקורת של גיא מרוז על רוזנטל בעניין בולדוג לנלעגת) – ומאז הוא עושה (בשם חופש העיתונות וההגנה על הדמוקרטיה) מעשים אנטי עיתונאיים, שאחד מהמרכזיים שבהם הוא הטור נגד שרגא.

לדעתי, כאשר גולדן מתלהם סביב שפיכת דם כלל עיתונאי מעריב, הוא למעשה מסתתר מאחורי הכפופים לו ומשתמש בהם כשכפ"ץ, בכך שזה מאפשר לו להתחמק מהדיון בביקורת השנייה של רוזנטל, האישית נגדו.

אבל יכול להיות שאני הוזה, והטור הזה סתם נכתב בגלל שיש לי מחסור רציני בברזל.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

האפקט המצנן של חוק הנכבה

מאמר שפרסמתי בהארץ (16.5.2012):

העדר בשלות – כך נימק בית המשפט העליון את פסק הדין שדחה את עתירת האגודה לזכויות האזרח ועדאלה לביטול חוק הנכבה. החוק מעניק לשר האוצר סמכות להטיל סנקציה כספית חריפה על מוסד שמתוקצב על ידי המדינה – אם הוציא הוצאה שהיא במהותה (בין היתר) ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל. "סעיפי החוק שאת ביטולם מבקשים העותרים טרם הופעלו על ידי שר האוצר ואין לדעת אם, מתי ובאילו נסיבות יעשה השר שימוש בסמכות שהוענקה לו בחוק", נכתב בפסק הדין.

מאחר שהעתירה נדחתה על הסף בנימוק של העדר בשלות, בית המשפט לא קיים כל דיון בשאלות המהותיות שהתעוררו בעניין, וזאת אף ששאלות אלה, לפי קביעת העליון, "עלולות בנסיבות מסוימות לרדת לשורש הבעיות המפלגות את החברה בישראל". פסק הדין הקצר, 19 עמודים, לא רק שלא התייחס לטענות הנוגעות לפגיעה שפוגע חוק הנכבה בזיכרון ההיסטורי של המיעוט הערבי-פלסטיני, ובזכותו לחופש ביטוי ולשוויון; ההכרעה גם נמנעה מלעסוק בטענה חשובה שהעלו העותרים: האפקט המצנן של החוק על ביצוע פעולות שונות, מחשש שתוטלנה בגינן סנקציות תקציביות.

פסק הדין ניתח בהרחבה את המנגנון הקבוע בחוק עד להטלת הסנקציה על ידי שר האוצר ואת מסלולי התקיפה המשפטיים העומדים לפני נפגעי החוק אם וכאשר יופעל. הוא לא נדרש לשאלת השלכתו של החוק על החלטות המוסד המתוקצב (להבדיל מהשלכתו על החלטות שר האוצר), גם מבלי שיופעל.

כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, ביקשה קבוצת סטודנטים באוניברסיטת תל אביב לקיים טקס לציון יום הנכבה, שבו ייאמר "יזכור" אלטרנטיבי והנכבה תצוין בדקת דומייה. דקאנט הסטודנטים אישר אמנם את האירוע, אבל יחידת הביטחון של האוניברסיטה הודיעה ליוזמי הטקס שכתנאי לקיומו עליהם לשכור לפחות שישה סדרנים. היתה זו הפעם הראשונה שבה דרשה האוניברסיטה ממארגני אירוע בשטחה, סטודנטים כאמור, לממן מכספם את אבטחתו, והיא הסבירה את הדרישה בחוק הנכבה. שאלת יישום החוק על ידי שר האוצר, שאליה התייחס כאמור בית המשפט העליון, כלל לא היתה יכולה אפוא להתעורר בעניינם של הסטודנטים הללו, מכיוון שהאוניברסיטה סירבה ראשונה להשתתף במימון טקס בשטחה. מכך בדיוק התעלם פסק הדין של בג"ץ: מהפגיעה בזכות לחופש ביטוי הנובעת מעצם קיומו של החוק, להבדיל מהפגיעה הנובעת מהפעלתו (למשל, אילו החליטו הסטודנטים לבטל את האירוע, מאחר שאינם יכולים לשאת בעלויותיו); זהו אותו אפקט מצנן.

פרופסור מני מאוטנר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב אף הרחיק לכת מעבר לנאמר בפסק הדין. מאוטנר לא פחות מהאשים ("בלי עתירות מופשטות", "הארץ" 18.1.12) את ארגוני זכויות האדם בפגיעה במטרה שאותה הם מקדמים. לטענתו, ארגוני זכויות האדם המגישים עתירות כלליות לפסילת חוקים, שאינן מבוססות על החלטות מינהליות קונקרטיות (ובעניין חוק הנכבה – החלטה של שר האוצר להטיל סנקציה כספית), דוחקים את בית המשפט לדחות אותן, והתוצאה היא צמצום ההגנה על זכויות אדם. גם מאוטנר אינו מביא בחשבון את הפגיעה הקשה בזכויות אדם שתנבע לא מהטלת סנקציה כספית על מוסד מתוקצב על ידי שר האוצר – אלא מכך שמוסד מתוקצב יסרב מלכתחילה לממן פעילויות שמממשות את הזכות לחופש ביטוי, מכיוון ששר האוצר עלול להטיל בגינן את הסנקציה.

סוגיית האפקט המצנן אינה ייחודית לחוק הנכבה. באופן דומה אפשר לשער, למשל, שאזרחים ערבים יימנעו מלכתחילה מלהגיש מועמדות למגורים ביישובים קהילתיים, נוכח רצונם להימנע מההשפלה הכרוכה בדחיית מועמדותם, לפי חוק ועדות קבלה, בנימוק המעורפל שהם אינם מתאימים ל"מרקם החברתי-התרבותי" של היישוב – דחייה שאילו היתה מתבררת בהליך שיפוטי היתה נפסלת, כפי שאירע בפרשת בני הזוג זבידאת והיישוב הקהילתי רקפת. ההמתנה למקרים קונקרטיים תיגמר בפגיעות קונקרטיות רבות ומשמעותיות בזכויות אדם, שלא נדע עליהן לעולם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

תרדו ממופז

ההצטרפות של קדימה ושאול מופז לקואליציה היא הזדמנות טובה להתחיל בלוג.

אז ברכות לבנימין נתניהו ולשאול מופז. כבר הרבה זמן שאני מסמפט את מופז. מאז שכיהן כשר הביטחון בממשלת ההתנתקות של שרון, מופז מבסס את עצמו, לדעתי, כפוליטיקאי רציני ואולי אפילו מדינאי. בהתנתקות מופז הפך ליונה מדינית, וייאמר לזכותו שלמרות השתלטות הימין המתנחלי על הפוליטיקה הוא דבק בגישה הזאת. בוואקום המדיני של השנים האחרונות הוא אפילו הציג בסוף 2009 תכנית מדינית אמיצה, ולא שלל גם הידברות עם חמאס. מופז הדגיש בתכניתו ש"באופן בולט ומוחשי תסתיים שליטתנו בעם אחר והסרת נטל האחריות והכיבוש מעל ישראל". בתכנית מוזכר גם המספר שמטיל אימה על כל פוליטיקאי (ולעזאזל השלום, סוף הכיבוש והבטחת קיומה של מדינת ישראל): 67'.

מופז, שכרמטכ"ל לשעבר יכול היה להתמקם בגבולות הגזרה המדיניים-ביטחוניים, לא נעצר שם. עוד לפני שפרצה המחאה החברתית, ליתר דיוק בתחילת 2011, החל מופז בגיבושה של תכנית כלכלית-חברתית יחד עם צוות של שמונה חוקרים צעירים בתחומי הכלכלה, המשפט והמדיניות הציבורית בראשות ישי מישור. עיקרי התכנית מתייחסים להגדלת שיעורי התעסוקה של ערבים וחרדים; הנגשת החינוך האקדמי; פתרון מצוקת הדיור; רפואה שוויונית ועוד. בעיצוב התכנית מופז גם לא היסס לשחוט את אחת הפרות הקדושות-טמאות ביותר של ישראל לדורותיה: תקציב הביטחון. "כראש אגף התכנון בצה"ל, רמטכ"ל ושר ביטחון, אני קובע שאנו מסוגלים ליצור התייעלות של מערכת הביטחון בגובה של 4 מיליארד שקל בשנה שלא תבוא על חשבון המוכנות של צה"ל", הסביר.

בשקט-בשקט מופז גם הוכיח שהוא פוליטיקאי מוצלח, ובפוליטיקה זה לא דבר מגונה. בסיבוב הראשון הוא הפסיד לציפי לבני את ראשות קדימה בנקודות. את הסיבוב השני הוא ניצח בנוק-אאוט. כשכולם הספידו אותו כגיבור הטראגי של בחירות 2012, הוא הציל את קדימה ואת עצמו, ומנע – יחד עם נתניהו – בחירות מיותרות, שבסופן הכל היה נשאר אותו דבר. אז מה שנשאר ליריבים הפוליטיים המתוסכלים ולעיתונאים שעשו עליהם סיבוב זה להתעסק ב"בעיית האמינות" של מופז: אמר שלא יעזוב את הליכוד, ועזב. אמר שלא יצטרף לממשלת נתניהו, והצטרף. נו, אז מה? למי איכפת אם מופז בקדימה או בליכוד? ומה בדיוק ההבדל ביניהן? דווקא במה שחשוב באמת – מדיניות – התחושה שלי היא שבשנים האחרונות מופז צבר קרדיט של אדם אמין עם אג'נדה ברורה. וטוב שהאג'נדה הזאת עכשיו בתוך הממשלה.

מי שלא נמצאת עכשיו בממשלה או בכנסת היא ציפי לבני. לבני רבת האמינות. זאת שלא זגזגה, שלא הצטרפה לממשלת נתניהו, שלא הסכימה לתת מיליארדי שקלים לחרדים. אבל גם לבני שגנבה את קולות השמאל לטובת מפלגת קדימה בקמפיין או ציפי או ביבי; שהמפלגה בראשותה הביאה לנו את חוק החרם, את התיקון הדרקוני של חוק איסור לשון הרע, את חוק ועדות קבלה וכמובן את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. התגובה שלה מהיום – דברים על פוליטיקה אחרת מצד פוליטיקאית שמעלה פעם אחר פעם באמון מצביעיה ובתפקידה כיושבת ראש האופוזיציה – הייתה מכעיסה, אלמלא הייתה חסרת חשיבות.

ולבסוף יש גם את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, שני המפסידים הגדולים מהצטרפות קדימה לממשלה. לשניהם אין אג'נדה אמיצה אמיתית. יחימוביץ' לא מתעניינת בכיבוש, בשלום, בחקיקה אנטי-דמוקרטית ובמצבו של המיעוט הערבי. סוציאל-דמוקרטית עם התעסקות דלה מאד ברכיב הדמוקרטי, וגם בשדה הכלכלי קשה לצפות ממנה להוביל מהלכים משמעותיים, בגלל חוסר הרצון שלה להתעמת עם בסיס הכוח ההסתדרותי שלה. לפיד, מצד שני, לא הביא שום בשורה. רנלי בראתיון הישראלי מתפוגג מבלי להשאיר אחריו עמדה משמעותית או אמירה ייחודית באף נושא.

נתניהו ומופז יכולים לעשות בשנה הקרובה דברים גדולים. מחקיקת תחליף לחוק טל שנכשל ועד קידום תהליך מדיני, שמופז, לדעתי, באמת מחויב לו. אבל השינוי המשמעותי ביותר שהצמד הזה יכול להוביל הוא השתחררות מלפיתת החנק של הימין המתנחלי, שמאיימת לחסל את הדמוקרטיה הישראלית. אלה המבחנים האמיתיים של נתניהו ומופז. כל השאר שטויות.

הערה | פורסם ב- מאת | 5 תגובות